עובד בן עמי, ראש משפחת הדנקנרים מזוהה יותר מכך עם ייסודה של נתניה, אולם צמיחתה של העיר החוגגת בקרוב 85 שנה להיווסדה, קשורה לעוד כמה אישים מרכזיים הקשורים לשנותיה הראשונות. אחד מהם, ששמו נשתכח ברבות הימים הוא אהרון לנדה. 

אהרון לנדה, (בתמונה הקטנה למעלה מימין) אחד מעשירי העיר שהיה מעורב בהפיכתה של נתניה למרכז  עיבוד היהלומים של ארץ ישראל, היה מהראשונים שהביא לנתניה בשנות השלושים את הסגנון הבינלאומי, הבאוהאוס עם הקמת ביתו הפרטי. אך יותר מכל מזוהה לנדה בנתניה, עם אחד הפרויקטים היומרניים ביותר של העיר: הבית על הגבעה, הידוע יותר כ"קולנוע שרון", (התמונה המרכזית לעיל) פאר הבנייה והמודרניזציה הבידורית שהגיעה לנתניה בראשית שנות החמישים, שנפך את נשמתו לפני  כ-30 שנה, נותר עזוב, מלוכלך ומתפורר ובאחרונה החלה יוזמה לשיקומו, שחזורו וחידושו כמוקד חיי החברה והבידור בעיר היהלומים.

אהרון לנדה, יליד 1907 ברוסיה הלבנה, שן הצטרף ב-1923 להכשרת החלוץ. ב-1926 כבר עלה לארץ ישראל והצטרף לאנשי גדוד העבודה שהקימו את קיבוץ תל יוסף.  בעקבות הפילוג הרעיוני בקיבוץ עזב עם קבוצת חברים שעבדה בעבודות מזדמנות במושבות הגליל עד שתוקצה להם קרקע להקמת מושב. במהלך "נדודיו" הגיע ליסוד המעלה שם הכיר את אשתו בת המושבה, חנה לבית אורנשטיין. ב-1930 הם נישאו.  לאחר כשנה הוקצתה לקבוצה אדמה בעמק חפר והחברים עלו להקים את כפר ויתקין. עקב מצוקת העבודה החל אהרון לעבוד בבניין אצל גיסו, צבי אורנשטיין ממקימי נתניה, לנדה גם גייס לעבודה את חבריו מכפר ויתקין. 

מבניית בית גיסו עבר לעבודות אחרות במושבה. כשהוקם כפר ויתקין ב-1933 החליטו לנדה ורעייתו  להישאר בנתניה שם הפך לנדה לקבלן עצמאי. לנדה, כבר ב-1931 עבר לגור  בבית אורנשטיין ומקץ שנתיים, ב-1933 הצליחו שני בני הזוג לרכוש לעצמם חלקת קרקע, בצד הדרומי של המבנה ועברו להתגורר בצריף שהקימו במקום. עם התבססותו הכלכלית החל בפעילות ציבורית. בסוף שנות השלושים הוא נבחר לוועד המושבה ואחר כך לחבר מועצת העיר ואף כיהן כסגן ראש העיר מטעם הציונים הכלליים, עיקר פעילותו הייתה בתחומי הביטחון והבניין.עם ראשית שנות הארבעים הקים את מפעל "תרשיש" ליהלומים והיה פעיל בוועד הפועל של התאחדות בעלי תעשיית היהלומים.

כבר במחצית שנות השלושים, שהפרוטה כבר הייתה בכיסו, החליט אהרון לנדה, לפנות למשרד האדריכלים "מילר את ספיר", כדי להקים על אותו מגרש בו היה הצרי, את ארמונו הפרטי. לנדה ביקש, כמקובל אצל השכבות האמידות באותם ימים, כי ייבנה עבורו בית מיוחד תוך שילוב של בנייה מקומית, סגנון הארט דקו  וסגנון הבינלאומי.  תכנון הבית הסתיים ב-1935 ובסוף אותה שנה הקומה הווילה המפוארת, כיום ברחוב המייסדים 8. הווילה הייתה בת שתי קומות עם יציאה לגג שנבנה ב-1936. הבניין אז כעתה הוא אחד הדוגמאות הייחודיות בנוף לב העיר של נתניה לבנייה פרטית של שלהי שנות השלושים.  ב-1942 הושלם והורחב פנים הבית ברמה גבוהה יותר על פי הנחייתו של המעצב חיים פנחל, כשאת הריהוט לבית המפואר מעצב ומספק בעל הנגרייה הגדולה באותם ימים בארץ, אברהם קריניצי, לימים ראש עיריית רמת גן.
 
בית זה לאחר  שהוזנח שנים רבות, עומד בקרוב לשיקום ולשחזור באמצעות משרד האדריכלים של  פרופ' ניצה סמוק, המומחית הגדולה בארץ לסגנון הבינלאומי. ניצה סמוק גם הכינה באחרונה תוכנית גדולה ומפוארת לשיקומו של קולנוע שרון, הפרויקט המרשים הבא של אהרון לנדה.

כבר בסוף שנות ה-40, החל אהרון לנדה לממש את חלומו ולהרהר באפשרות להקים מרכז קולנועי מפואר בסמוך לביתו הגדול.  בתחילת מלחמת העולם השנייה, נקלעה תעשיית התפוזים בתניה למשבר ולנדה החליט לרכוש שטח קרקע על גבעת הנוטע, המגרש עליו נטו ראשוני מתיישבי נתניה את אוהליהם הראשונים. הגבעה נקראה כך מאחר  במגרש זה הוקם בית האבן הראשון, והיה שייך לחברת "הנוטע". בבניין שכנו משרדי הנוטע, משרדי ועד הכפר, ולשכת העבודה, מאוחר יותר תחנת הנוטרים.

ב-1950 הזמין אהרון לנדה את המהנדס חיים פנכל והאדריכל סם בקראי להקים את בית הקולנוע המפואר ולפי הנחייתו של לנדה גם הוא בסגנון הבינלאומי. אבן הפינה ( תצלום האירוע בתמונה הקטנה  למעלה מצד שמאל), הונחה באותה שנה והמבנה הוקם ב-1951. ההיה זה בית קולנוע גדול במיוחד, הוא הכיל 1300 מקומות ישיבה באולם וביציע, במה גדולה עם חדרי הלבשה ובקידמתה תא מיוחד לתזמורת. בית הקולנוע שמש במשך שנים רבות גם כבית התרבות של העיר, ונערכו בו האירועים המרכזיים כמו חצי יובל לעיר, ואזרחיות כבוד.

בספרו  האוטוביוגרפי "סיפור לנכדי" כתב אהרון לנדה על הקמה קולנוע שרון:
החלטתי בלבי לרכוש את הגבעה הזאת. ה״פרוספריטי״ של תעשיית היהלומים משך לנתניה עובדים ואנשי יזמה מכל הארץ. האוכלוסיה גדלה במהירות, וחסר היה בעיר אולם שיעניק לה צביון של עיר ממש, עיר גדולה.  כך נכנס לי לראש ה"ייתוש״ להקים על גבעת ה״נוטע״ אולם לתיאטרון וקולנוע ראוי לשמו. זה הפך אצלי למין ״דיבוק״. הרעיון כבש אותי כליל.  כאילו ביקשתי להוכיח מה מסוגל לתת לנתניה ה״מוסקובי״ מחוסר־הכל, שבא אליה מכפר־ויתקין לחפש יום עבודה.

גמרתי אומר, שאם כבר להקים אולם לתיאטרון, אזי שיהיה זה משהו שאין דוגמתו בארץ. כך חיסלתי את כל עסקי היהלומים שלי והשקעתי את החסכונות שצברתי בהקמתו של בנין תיאטרון וקולנוע ״שרון. את התכנון מסרתי לאחד מטובי מתכנני התיאטרונים בארץ, לאדריכל חיים פנכל  מתל־אביב. מה שנתברר לי, לאחר שהשלמתי את המפעל, תוך מאמצים עצומים, ולאחר ששקעתי בחובות רבים, הוא, כי נתניה היתה קטנה עדיין לממדיו ולשכלוליו של אולם גדול ורפרזנטטיבי אשר כזה. הבנין, שהוקם על שטח של שלושה דונם, מכיל 1,300 מקומות ישיבה, במה גדולה, עם חדרי איפור ותלבושות להצגה הגדולה ביותר. בקידמת הבמה נבנה תא מיוחד לתזמורת. בסך הכל מנתה האוכלוסיה של נתניה, עם השלמת האולם, בראשית שנות החמישים, כ־8,500 נפש.  אך אני גאה ומאושר הייתי מכדי לעשות את מאזן הרווח וההפסד שלי.

עשרים שנות עמל השקעתי במפעל הזה, וההרגשה שמילאה אותי היתה, כי נפלה בחלקי הזכות להעניק לנתניה נכס תרבותי גדול.נרגש עד לדמעות, בערב הפתיחה החגיגית, עמדתי על הבמה, לימינו של ראש העיר, ידידי מר בן־עמי, ואמרתי את הדברים הבאים: 'כאשר נגשתי לתיכנון המפעל, היתה שאיפתי לא רק להקים קולנוע חדש, אלא לתת לנתניה אולם גדול לתיאטרון וקונצרטים, שיהלום את התקדמותה המהירה ושיגביר את תנופתה ואת כוח המשיכה שלה. אנשי עסק העושים חשבונות רווח והפסד היו נוהגים אולי אחרת. לגבינו לא היתה כאן שאלה של חשבון, אלא השקעה על העתיד, מתוך נאמנות לעיר הזאת, ומתוך בטחון בעתידותיה המזהירים. ״אני מבטיחכם, כי לא חסכנו כל מאמץ וכל הון — כך הוספתי — כדי שהתיאטרון יהיה מושלם בכל המעלות שאין דוגמתם בארץ בהידור, בציוד, ברמה אדריכלית גבוהה. מכל הבחינות יש היום לנתניה יתרון על ערים גדולות ממנה, ויש לי היסוד לקוות, שנתניה תיהפך למרכז של קונצרטים ומופעים כל־ארציים"...

בית קולנוע שרון, חדל לשמש כבית קולנוע ב-1985. זמן מה שימש המקום כהיכל התרבות של העיר אך ננטש ולא מעט מעשי וונדליזים ארעו בו. ב 2003 עלתה הצעה להפוך את המתחם לסינמטק ולמרכז תרבות עירוני וב- 2008 אישרה ועדת הכספים של עיריית נתניה תקציב מיוחד הנועד לרכישת המבנה ושיפוצו‏. עדיין כמה קשיים משפטיים מונעים את תחילת עבודת השיקום, שאת התוכנית הגדולה והנאה להשיב לקולנוע שרון את ימיו כקדם, ביצעה כאמור האדריכלית פרופ' ניצה סמוק.