שני עצי שקמה מרשימים, שנטעו לפני כ-160 שנה, הם  כנראה השריד האחרון כיום לאחד האירועים המרתקים והמרשימים שהתרחשו מצפון ליפו במחצית המאה ה-19 והותירו רישומם לשנים רבות.  במקום בו קיימים עצים אלה, פועל כיום בית ספר שבח, אותו תכננה, מלכת הבאוהאוס, ג'ניה אוורבוך, שמחר בערב, יום חמישי, בלילה לבן, יתקיים סיור הוקרה מיוחד לזכרה ( פרטים בהמשך)

קלורינדה מיינור, מסיונרית אוונגליסטית מפילדלפיה, היתה חברה בכת של אדוונטיסטים  (פרוטסטנטים שומרי שבת) ולאחר שראתה עצמה כהתגלמות המודרנית של  "אסתר המקראית", יצאה במאי 1849 למסע ארוך רצוף תלאות לא"י. נועדה עם מיסיונרים אחרים שגם הם כמוה ראו בהגעתם לא"י, עבודת האדמה וסיוע ליהודים דרך לזירוז הגעתו של המשיח ישו. לאחר מספר חודשים שבה לארה"ב לאסוף את חסידיה ולהגיע עמם לארץ הקודם. במקביל לביקורה של קלורינדה מיינור הגיעו ב 1849 לא"י גם קבוצה של לותרניים פרוסיים רובם בני משפחת סטיינבק, שלאחר שנתיים בירושלים הגיעו ב 1851 ליפו.  בסוף 1851 חזרה קלורינדה מיינור לא"י ובסופו של דבר התיישבה ביפו. 

ב 1853 יצרה קשר עם המשפחות הפרוסיות ויחד רכשו חלקת אדמה על גבעת כורכר סמוך לנחל מוסררה (נחל האיילון של היום). החווה שקיבלה את השם הר התקווה החלה לפעול ב 1855. היו בה שורה של מבנים, בריכת אגירת מים ושטחי חקלאות רבים. קלורינדה מיינור התחבבה על יהודי האיזור ובין היתר יצרה קשרים חמים עם רבה של יפו, הרב יהודה הלוי מרגוזה, וסייעה לו לרכוש חלקת אדמה סמוכה למוסררה שם הקים עם חסידיו פרדס גדול וזכה לסיוע מקצועי מצידה של הגב' מיינור.  ב-6 בנובמבר 1855 בהיותה בת 46,  חלתה קלורינדה מיינור  נפטרה ונקברה בשטח הר התקווה, וחלק מאנשיה חזרו לארה"ב. 

למרות פטירת המנהיגה החווה הצליחה, אך יושביה סבלו רבות ממחלת הקדחת ומהתנכלויות השכנים הערבים מהכפר סלמה ומשבטים בדווים שעברו במקום. שלוש שנים מאוחר יותר הגיע הקץ על המקום. 

בשעה 10 בלילה, ב-11 בינואר 1858 התנפלו חמישה ערבים על החווה, רצחו את מרבית אנשיה באירוע מזעזע, בהם ראשי החווה  ואנסו את הנשים. בלחץ הקונסוליות של ארצות הברית ופרוסיה עצרו השלטונות העות'מאניים ארבעה מהתוקפים ודנו אותם למאסר עולם. אולם ביוני 1858 עזבו דיירי החווה את ארץ ישראל והיגרו חזרה לארצות הברית. בזה הקיץ הקץ על החווה. בעקבות הידיעות על ההתקפה החליטה קהילת הטמפלרים הגרמנים לדחות בעשר שנים את בואה לארץ-ישראל. 

שמונה שנים לאחר פירוק היישוב שעל "הר התקווה" הוקמה סמוך ליפו המושבה האמריקאית בראשותו של הכומר ג'ורג' אדמס, אבל רוב מתיישביה נטשו את המקום לאחר פחות משנתיים והמקום נתפס על ידי הטמפלרים ב 1869, שנה לאחר שהגיעו לארץ והקימו בחיפה את ישובם הראשון.

77 שנה לאחר נטישת הר התקווה,ב-1935  הוקמה  דרומית לגבעת הכורכר הטראגית, על ידי עובדי עיריית ת"א יוצאי עדות המזרח, ביוזמתו ובמימונו של יהושע ליכטר‏‏ שכונה חדשה. אלה החליטו להנציח בשם שכונתם, הלוא היא "שכונת התקווה", את סיפור של "הר התקווה". ב-1942 הוביל ישראל רוקח מי שהיה ראש עיריית ת"א באותם ימים להקמת בית ספר מקצועי ראשון בעיר והוא הוקם על שטח הר התקווה. האדריכלית, ג'ניה אוורבוך מתכננת כיכר דיזנגוף, תכננה את בית הספר, שנקרא שבח על שם אחיו המנוח של מיכאל פולק התורם לבית הספר. במהלך הבנייה,  ערב הקמת הבנייה, אוכלס בית הספר בפליטי קיבוץ רוחמה, נשים וילדים שמצאו במקום מסתור מהתקפות הערבים.

בשנים האחרונות, לאור תרומות שהגיעו לבית הספר שבח מופת להנצחת חללי הדולפינריום, נפתח בספריית בית הספר מוזיאון מיוחד, המנציח והמביא במלל ובתמונות את הסיפור המופלא והטראגי של מתיישבי "הר התקווה". 

עשרות התלמידים השוקדים בימים אלה על בחינות הבגרות שלהם בשבח מופת , ומאות מתלמידי בית הספר, שרצו  ופיזזו  על שטח האספלט הגדול, המשמש כיום כמגרש הספורט המרכזי של בית הספר, עד לפני ימים אחדים, אולי לא יודעים שלפני 156 שנה, שימש  שטח זה בדיוק כבריכה הגדולה שספקה מים לחווה החקלאית הגדולה שפעלה במקום.

באותה פינה, ליד שני עצי השקמה העתיקים, היכן שכיום ממוקם אתר הנצחה לשבעת נרצחי הפיגוע בדולפינריום שהיו מתלמידי בית הספר ונר הזיכרון לנופלי בית ספר שבח במלחמות ישראל, היה בעבר בית הקברות של אנשי הר התקווה, בהם קברה  והמצבה המרשימה של מנהיגת הקבוצה קלורינדה מיינור, שנעלמה בשנים האחרונות ולפי מספר עדויות מצויה בחצר חווילתו  של קבלן בניין בגמלאות  תושב רמת השרון.

שני עצי שקמה אלה, עומדים כיום במרכז גבעת הכורכר, שהיא כיום החצר הראשית של בית הספר "שבח מופת"  ברחוב המסגר בתל-אביב, מקום בו פעלה חווה חקלאית מסיונרית בשם הר התקווה (Mount Hope) בה היו שותפים משפחות פרוסיות ואמריקאיות שאחד הצאצאים שלהם, היה ג'ון סטיינבק, חתן פרס נובל, שסיפר על חלק מאירועי החווה בספרו המופתי "קדמת עדן". 

בסוף יוני 2003 הוכרזה ת"א על ידי אונסק"ו, ארגון התרבות של האו"ם כאתר מורשת עולמית לסגנון הבינלאומי וזכתה רשמית לכינוי ה"עיר הלבנה". 
לפיכך, ב-9 השנים האחרונות נחוג אירוע חשוב זה ב"בלילה לבן" בעל המשמעות הכפולה. חגיגות שיתקיימו ברחבי העיר בלילי חמישי הבא. אחת הסיבות החשובות להכרתה של תל אביב כבירת הבאוהאוס העולמית, הם עבודותיה של האדריכלית ג'ניה אוורבוך, שנתפרסמה אומנם בזכות זכייתה בפרס ראשון לתכנון כיכר דיזנגוף ב 1934, אך עבודותיה  הרבות פרושות כיום על פני איזורים רבים בתל אביב ובצדק ניתן לכנותה כמלכת העיר הלבנה. 

אחת העבודות המוקדמות של ג'ניה אוורבוך ברחבי ת"א, עוד לפני תכנון כיכר דיזנגוף, הוא תכנון בית  משפחת וילקוביץ' ברחוב הנביאים 7 פינת רחוב שמשון הגיבור בת"א. בניין מרשים אותו תכננה ג'ניה אוורבוך ב 1933, כשלוש שנים לאחר תום לימודיה. הבניין המרשים הוזנח שנים רבות ולפני 16 שנה, (1995) גוייס האדריכל גידי בר אוריון לשקם את המבנה ולהוסיף קומת גג מרשימה. היה זה אחד הנסיונות הראשונים שנעשו בעיר לשמר על תכנון מקורי של אחד מבתי הבאוהאוס היפים ומנגד להכיל בו תוספת בנייה. גידי בר אוריון השכיל להפריד בין ישן לחדש, תוך מתן כבוד הולם למבנה של ג'ניה אוורבוך ולפינתיות של המבנה.

אין ספק שג'ניה אוורבוך הייתה אדריכלית פורצת דרך. לא רק בזכות עבודותיה, אלה גם בשל הישגיה בתחום בו שלטו באותה תקופה גברים בלבד ובנה עו"ד דני אלפרין אוהב לספר כי היא היתה מערבבת בעצמה את המלט, צובעת את הקירות  ומדריכה את העובדים כיצד להקים את הבניינים. 

היא נולדה ב-1909 בשנת ייסוד ת"א. ובגיל שנתיים עלתה לארץ ( 1911)  אביה זאב אוורבוך היה רוקח והקים את בית המרקחת הראשון בת"א, ולאחר מכן היה ממקימי ההסתדרות הרפואית וממקימי המפעל "מעדן" לגזוז ולקרח בעיר. ג'ניה גדלה בת"א ולמדה בגימנסיה הרצליה, ובגיל 17 נסעה לבדה ללמוד באירופה. אוורבוך למדה במשך שנה אחת אדריכלות ברומא ומשם בשל התגברות האנטישמיות עברה להמשך לימודיה לבלגיה. ב-1930 סיימה לימודה כאדריכלית וחזרה לתל אביב. 

ב-1932 פתחה בעיר משרד אדריכלים עם האדריכל זלמן ברון  ומכן החלה הקריירה שלה לנסוק. היא תכננה בין היתר את קפה גלינה ביריד המזרח בצפון דיזנגוף, את אצטדיון המכביה, את בתי המגורים של שחקני הבימה במתחם מעונות עובדים בעיקר את ביתו של רפאל קלצ'קין בפינת פרוג וגורדון.  אוורבוך תכננה את בתי הספר המקצועיים שבח ומקס פיין. היא תכננה את כיכר סטרומה בחולון ועשרות וילות ובתים פרטיים בת"א וברחבי הארץ ואפילו תכננה ב-1960 בית כנסת מיוחד בקיבוץ עין הנצי"ב והפכה לאישה הראשונה בעולם שתכננה בית כנסת.

אך ללא ספק גולת הכותרת של השגיה המקצועיים היא ב 1934 עת זכתה בפרס הראשון לתכנונו ועיצובו של כיכר דיזנגוף. היא עיצבה את הבתים סביב הכיכר במעגל. (מלבד בית אחד בפינת בן עמי, תכנונו המפורט של כל מבנה נמסר לאדריכל אחר) עם מרפסות ארוכות העוטפות את המבנים. מעטים יודעים כי בתכנון מקורי היה  החלק המרכזי של הכיכר מוגבה מטר מעל הכביש המקיף אותה. המפלס התחתון היה מיועד לחנייה והגינה בשני מפלסים על גג החניה ובמפלס נמוך יותר. אולם כדי לחסוך בהוצאות ומשום שבעיות החניה והתנועה באמצע שנות ה-30 לא  נחשבו רציניות, נבנתה הכיכר בסופו של דבר במפלס אחד. 

ב-1934 נישאה ג'ניה אוורבוך למלך הבטחוני של ת"א, חיים אלפרין שהקים ב-1921 את המשטרה העירונית ולאחר מכן היה מעורב בהקמת מכבי האש, מגן דוד אדום, המשמר האזרחי, היה המפקח העירוני וגם מנהלו של מוזיאון ארץ ישראל. הם היו זוג עירוני נוצץ ובוקש בכל מפגשי החברה העירונית התל אביבית של שנות השלושים והארבעים.

לכבודה  של ג'ניה אוורבוך, מלכת הבאוהאוס של ת"א, יוקדש  על ידי, סיור לילי מיוחד באתריה העירונים בלילה הלבן. הסיור יתקיים  במסגרת אירועי "לילה לבן בתל אביב, ביום חמישי ה-28 ביוני 2012 בשעה 21:30. 

פרטים מלאים בלינק הבא  

http://www.mytelaviv.co.il/tour_page.asp?topic_id=375